כשהאור כבה וההצגה נגמרת - על המעבר החד בין נוכחות חיצונית לשקט פנימי
מאת: מעיין גרין I מאבחנת ומומחית לאסטרטגיות למידה, מטפלת רגשית בטבע ומפתחת תוכניות רגשיות וחינוכיות
תקציר:
יש רגעים שבהם המעבר בין עולמות מרגיש חד מדי. אחרי שעות של אינטראקציה, עשייה, נוכחות — מגיע השקט. הדלת נסגרת, האור כבה, והגוף חוזר הביתה. אבל לא תמיד יש שם מישהו שמחכה. לפעמים אין שיחה, אין תנועה, אין מגע. רק שקט. רק אתה — עם עצמך.
המעבר הזה אינו רק פיזי. הוא רגשי, תודעתי, גופני. הנפש, שהייתה עטופה בגירויים, בתשומת לב, בתפקידים — מוצאת את עצמה פתאום לבד. לא מתוך בדידות, אלא מתוך ריק. ריק שנוצר כשאין צורך להופיע, אבל גם אין מי שיראה באמת.
החוויה הזו אינה שייכת רק לעולם הבמה. היא מתרחשת גם אצל מי שחי בתוך משפחה, עבודה, קהילה — ומרגיש שהוא נוכח כל הזמן, אבל לא תמיד נוכח עם עצמו. היא מופיעה אצל מי שמחזיק תפקידים, זהויות, ציפיות — ומבקש רגע שבו יוכל להניח את כל אלה ולהיות פשוט הוא.
